בדארנה ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

מבוא

תביעה בגין נזקי גוף, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשכ"ה – 1965.

ביום 14/2/10, עת נהגה התובעת מס' 1 ( להלן – "התובעת" ), ברכב נשוא כתב התביעה המתוקן, שהיה מבוטח ע"י הנתבעת, ובהגיעה לכיכר בכביש הראשי בעיר סכנין, רכב אחר פגע ברכב התובעת וכתוצאה מכך נפגעה התובעת בגופה ( האירוע ייקרא להלן: " התאונה" ). המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר נמרוד רוזן, קבע כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובעת נכות רפואית צמיתה בתחום האורתופדי בשיעור של 6.66%, בשל הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה.

ב"כ הצדדים הודיעו, בישיבת יום 12/2/13, כי הם מסכימים לכך כי פסק הדין יינתן לאחר עדותו של עד אחד, הוא ד"ר בכרי ג'מאל, ולאחר הגשת סיכומים בכתב מטעמם, כאשר כל צד רשאי לצרף לסיכומיו כל מסמך שבדעתו להסתמך עליו, וכן להסתמך על כתבי הטענות, על נספחיהם. בהתאם, הוגשו סיכומי הצדדים בכתב, כאשר כל צד הפנה גם לתחשיבי הנזק מטעמו, שהוגשו במסגרת ההליכים בתיק זה, וביקש לראות בהם חלק מסיכומיו בכתב.

טיעוני התובעת

לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה היא נפגעה בראש, באוזניים, בצוואר, בכתף, בגב וברגליים, והחלה סובלת מרגישות והגבלה בתנועה, והיא הובהלה לבי"ח רמב"ם, שם נבדקה וטופלה ושוחררה עם המלצות להמשך טיפול ומעקב. לטענתה, היא סירבה, בהיותה בבית החולים, לבצע צילום עמוד שדרה מכיוון והיא הבינה כי הדבר דורש זמן רב כאשר היא רצתה ללוות את בעלה שהיה מאושפז בבית חולים עקב חום גבוה. בהמשך, היא עברה סדרה של טיפולי פיזיותרפיה, זאת, עקב הגבלה בתנועות הצוואר, הכתף והגב, וביום 14/12/10 היא עברה בדיקת ס.ט. אשר גילתה פריצת דיסק, בלט דיסק, לחץ גרמי והגבלה קשה בתנועות הגב, ועקב כך היא נזקקה לטיפול תרופתי והזרקת חומרים לגב. כן בוצעה לתובעת בדיקת אם. אר. אי לעמוד שדרה גבי ומותני, ובשל תלונה על צפצופים וכאבים באוזניים עברה בדיקה על ידי מומחה א .א. ג. שגילתה ליקוי תחושה עצבי דו צדדי וגירוי בתעלות האוזן. עוד טוען ב"כ התובעת כי התובעת לא סבלה לפני אירוע התאונה מפריצת דיסק כלשהיא, והדבר אף תועד בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, כך, שיש לייחס את מלוא הנזק וההגבלה בגב ובצוואר וברגליים לתאונה נשוא התביעה, וביקש לאמץ את עדותו של ד"ר בכרי ג'מאל, לפיה, הוא ציין בטעות כי בעברה של התובעת מחלת דיסק וכי לאמיתו של דבר אין בעברה של זו ממצא כאמור. עוד טוען ב"כ התובעת כי עקב המגבלה הפיזית שנגרמה לתובעת המונעת ממנה עמידה ממושכת, ישיבה ממושכת וכל פעילות פיזית אחרת, נמנע ממנה להיענות להצעה לעבוד במסגרת יום לימודים ארוך, ונגרמו לה הפסדי עבודה עקב זאת, וכן נזקקה לעוזרת על מנת לקיים אחר המטלות השונות בבית, בתור עקרת בית, ואף הפסיקה היא את לימודיה האקדמאיים, בהם החלה לפני אירוע התאונה, עקב המגבלות והכאבים שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה, ובהתחשב בכל אלה ובגילה של התובעת, בעיסוקה ובכלל הנסיבות עותר ב"כ התובעת להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור של 15%. ב"כ התובעת פירט את הפיצוי שלטענתו יש לפסוק לתובעת בגין ראשי הנזק השונים, ועתר לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי כולל בסך של 1,061,686 ₪, כאשר סכום זה כולל את הפיצוי המגיע, לטענתו, לתובע מס' 2, בעלה של התובעת, כמיטיב, במסגרת ראש נזק של עזרת צד ג' לעבר ולעתיד.

טיעוני הנתבעת

לטענת הנתבעת, התובעת פנתה לטיפול רפואי אך למחרת התאונה, דבר המלמד כי פגיעתה הייתה קלה מאוד. כמו כן, בגיליון המיון אין כל תיעוד של תלונה מפי התובעת על כאבים או הגבלה בגב, ומשכך, אין לקבל את טענתה לגרימת נזק גוף בגבה. ועוד, התובעת, שעברה למחרת התאונה צילום צוואר וראש, סירבה בכל תוקף לעבור צילום עמוד שדרה, וזאת על מנת להעלים את עברה הרפואי, ואין לקבל את ההסבר כי היא הייתה ממהרת להגיע לבעלה שהיה מאושפז בבית החולים, שכן, היא הייתה יכולה לעבור את הצילום הנ"ל באותו זמן ובאותו מקום בהם בוצעה לה צילום הצוואר והראש, להם הסכימה. ב"כ הנתבעת ביקש לדחות את הטענה כי הרופא, ד"ר ג'מאל בכרי, רשם בטעות כי בעברה של התובעת קיימת פריצת דיסק, שכן, לא סביר כי הרופא יזכור טעות זו בחלוף פרק זמן ניכר, מה עוד ועדותו ניתנה לאחר שהנתבעת כבר טענה לעניין זה בתחשיבי הנזק מטעמה, ואך בעקבות פנייתה של התובעת לרופא, אשר נתן הסבר מאולץ כאמור. לטענת הנתבעת, התובעת התלוננה בעברה, עוד משנת 2003, על בעיות רפואיות בגב, כך, שאין לקבל את טענתה כיום כי כל ההגבלות והכאבים בגבה הינם תוצאה של התאונה נשוא התביעה, שעה שהיא לא התלוננה, למחרת האירוע, על כאבים בגב ואף לא בסמוך לאחר מכן, ותלונתה הראשונה בגין כאבים בגב הייתה 10 חודשים לאחר אירוע התאונה, דבר המוכיח כי אין קשר סיבתי בין הנזק בגב לבין התאונה. הנתבעת מפנה לתחשיבי הנזק מטעמה ומוסיפה, בסיכומיה, כי אישורי רציפות בעבודה מאת המל"ל מוכיחים כי התובעת המשיכה לעבוד לאחר אירוע התאונה באותו היקף עבודה ושכרה לא נגרע ולא הופחת כלל, דבר המפריך את טיעוניה כי נגרמו לה הפסדי שכר בעבר ובעתיד, ודבר המוכיח כי לא נגרמה לה נכות תפקודית כלל ועיקר, כאשר היא נמנעה מלצרף את תלושי השכר שלה מאז התאונה ועד להיום, מאחר והם תומכים בגרסה הנ"ל של הנתבעת. עוד נטען כי יש לדחות את התביעה של התובע 2, מכיוון והמדובר באדם הסובל ממחלות, עבר ניתוח כליה בשנת 2010 ונזקק לעזרת הזולת, להבדיל מהתובעת שלא נגרמו לה שברים, פציעות או נזק גוף קשה ולא אושפזה כלל עקב התאונה, ולא נזקקה כלל לעזרת הזולת. הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה לפיצוי בגין הוצאות לעבר ולעתיד משלא הוכחו כאלה בראיה, ואין לפסוק לה הוצאות בגין פיצויי פיטורין ופנסיה, משהכוח כי היא המשיכה לעבוד באותם מקומות עבודה ללא כל שינוי לרעתה. הנתבעת מבקשת לא לפסוק פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר משלא צורפו תלושי שכר לאחר התאונה ומשהוכח כי שכרה של התובעת לא נפגע ולא הוכח כי היא נעדרה מעבודתה עקב התאונה, ואין די באישור של העירייה לפיו היא נעדרה 38 ימים, והיה עליה להציג תלושי שכר על מנת להוכיח זאת, כאשר אישור זה של העירייה נסתר על ידי ראיות אחרות, לרבות על ידי אישורים אחרים של העירייה, המציינים תקופות היעדרות אחרות. מהנימוקים עצמם אין לפסוק לה פיצוי בגין הפסק השתכרות בעתיד, משאין כל השפעה תפקודית על המשך עבודתה באותם מקומות עבודה, ולחילופין, יש לפסוק בגין ראש נזק זה סכום גלובאלי בסך של 20,000 ₪. לפי הנתבעת, בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית, כפי שקבע המומחה, יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 11,988 ₪, ולכן, ובמידה והתביעה לא תידחה, יש לפסוק לתובעת פיצוי כולל בסך של 32,000 ₪.

דיון והכרעה

המומחה מטעם בית המשפט ציין בחוות דעתו כי, המסמכים הרפואיים שהוצגו לעיונו מעידים על הגבלה קלה בטווח תנועות עמוד שדרה מותני בכיפוף לפנים ובהטיה לאחור, בעוד ששאר ארבעת מישורי התנועה שמורים, וללא עדות לדלדול שרירי בירך והשוק או לגרע נוירולוגי בר ציון. המומחה ציין עוד כי עיון בתיעוד הרפואי מהמועדים לפני אירוע התאונה עולה כי התובעת התלוננה בעברה על מספר חבלות בעמוד שדרה מותני, אם כי לא היה רצף טיפולי והוא מצא כי מלוא הנכות, בשיעור של 6.66%, הינה תוצאה של התאונה נשוא התביעה. הנתבעת לא הגישה כל ראיה המוכיחה קשר סיבתי בין נכותה הרפואית הנ"ל של התובעת לבין אירועים קודמים או תלונות קודמות של התובעת אודות הגבלה וכאבים בגב. העובדה כי התובעת התלוננה בעבר על כאבים או הגבלה בגב אינה מביאה למסקנה כי נכותה כיום הינה תוצאה של אותם אירועים קודמים וכי יש לפסול את חוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט. הנתבעת מבקשת להסתמך על האישור הרפואי של ד"ר ג'מאל בכרי מיום 14/12/10, בו הוא ציין כי בביקורה של התובעת במרפאה היא התלוננה על כאבי גב וכי ברקע קיימת מחלת דיסק ( נספח א' לתצהיר העד ). בתצהירו מיום 19/12/12 ציין ד"ר בכרי כי הוא קיומה של מחלת דיסק אצל התובעת צוין בטעות או עקב אי הבנה, בעוד שעיון בתיקה הרפואי מגלה כי לא קיימת אצלה מחלה כזו, כלל. גם בעדותו בבית המשפט העיד ד"ר בכרי כי בביקורה אצלו ביום 14/12/10 התלוננה התובעת על כאבי גב וכי היא נשלחה לבדיקת ס.ט. על ידי אורתופד, בשל חשד לדיסק, וכי בטעות הוא ציין שם כי קיימת מחלת דיסק בעברה, בעוד שעיון מאוחר יותר בתיקה הרפואי מגלה כי אין לה מחלת דיסק כלל ( עמוד 8 לפרוטוקול ישיבת יום 12/2/13 ). הרופא נדרש לשאלה של ב"כ הנתבעת, הכיצד הוא זכר, בחלוף מספר חודשים, כי מה שרשם באישור היה בטעות או עקב אי הבנה, והוא השיב כי הוא נזכר בכך לאחר שהתובעת פנתה אליו ולאחר שהוא עיין בשנית בתיקה, וכי הוא ערך מסמך מתקן ביום 4/11/11, היינו, בחלוף כשנה מיום הביקור הראשון ( נספח ב' לתצהיר העד ). ההסבר הנ"ל של הרופא, לפיו, בעקבות פנייה של התובעת הוא עיין בתיקה הרפואי ומצא כי אין בעברה מחלת דיסק ומכאן הסיק כי הוא רשם בטעות קיומה של מחלת דיסק, אינו בלתי סביר, מה גם והנתבעת לא הגישה כל ראיה להוכיח כי התובעת אכן סבלה בעברה ממחלת דיסק, וכי הרישום באישור הרפואי הנ"ל נסמך על תיעוד רפואי בתיקה. עוד אציין כי האישור הרפואי הינו מיום 14/12/10, היינו, כעשרה חודשים לאחר אירוע התאונה, כך, שאין לשלול את האפשרות כי התובעת התלוננה בפני הרופא על מחלת גב, כשהיא מתכוונת אז לפגיעה שנגרמה לה בגבה בתאונה שאירעה עשרה חודשים לפני כן.

כאמור, טוענת הנתבעת כי סירובה של התובעת לעבור צילום עמוד שדרה מותני עם פנייתה לבית החולים, כאשר היא כן הסכימה לבצע צילום ראש וצוואר, נועד להעלים ממצאים רפואיים מהם סבלה בגבה לפני התאונה. המומחה מטעם בית המשפט ציין כי הוא בדק את התובעת ולא מצא כי יש בסיס לטענה כי אירועים קודמים גרמו לנכות ממנה היא סובלת כיום, כאשר המומחה עיין באישורים רפואיים רבים שהוצגו בפניו. ועוד, התובעת הסבירה כי היא סירבה לעבור צילום עמוד שדרה מותני מאחר ומיהרה אל בעלה שהיה מאושפז אותו יום בבית החולים, בשל מצבו הרפואי הרעוע, חום כבד ומחלות אחרות לאחר ניתוח כליה. בעלה של התובעת, הוא התובע מס' 2, ציין, בתצהירו מיום 23/12/12, כי הוא היה מאושפז בבית חולים רמב"ם מיום 13/2/10 ועד ליום 24/2/10, בעקבות חום גבוה ותופעות קשות אחרות מהן סבל לאחר השתלת כליה, וכי התובעת שהתה ליד מיטתו במהלך אשפוזו הנ"ל, חרף הכאבים שפקדו אותה עקב התאונה, וכי היא סיפרה לו כי היא לא ביצעה צילומים מסוימים בבית החולים לאחר שהבינה כי הדבר כרוך בזמן רב, שעה שהיא רצתה להיות לידו במהלך אשפוזו. תצהירו זה של הנתבע 2 וכן גרסתה זו של התובעת נתמכים באישור רפואי ( נספח א' לתצהיר הנתבע מס' 2 ), שהינו גיליון אשפוז של בי"ח רמב"ם, לפיו, הנתבע מס' 2 היה מאושפז שם לתקופה הנ"ל, בשל מצבו הרפואי המתואר וכפי שנטען לעיל. לאור האמור שוכנעתי כי התובעת לא ביצעה צילום עמוד שדרה מותני מהטעם שהיא ציינה בסיכומיה וכפי שציין בעלה, אשר תמך את תצהירו במסמכים רפואיים, כמתואר. הטענה של הנתבעת, לפיה, סירוב התובעת לביצוע צילום גב היה בכוונה להעלים ממצאים רפואיים, נותרה כללית, תיאורטית ולא נתמכת בראיה, מה גם ולא ברור הכיצד צילום כאמור היה בו כדי לגלות ממצאים רפואיים בגבה של התובעת שנגרמו לפני אירוע התאונה, כאשר צילום הגב כאמור היה אמור להתבצע למחרת התאונה, כך, שביצועו היה בו כדי לגלות ממצאים בגב התובעת שהיו מתגלים לאחר אירוע התאונה, ולא לפניה. משכך, דינה של טענת הנתבעת להידחות.

טוענת התובעת כי נכותה התפקודית עולה על נכותה הרפואית ומגיעה לכדי 15%. דינה של הטענה להידחות. התאונה הייתה ביום 14/2/10. לפי גיליון מיון בי"ח מיום 15/2/10 ( המצורף לתצהירה ), התובעת התלוננה על כאבים בראש ובצוואר אך לא התלוננה כלל על כאבים או הגבלה בתנועות הגב. כמו כן, תלונתה של התובעת על כאבים והגבלה בתנועות הגב עלתה לראשונה בחלוף מספר חודשים לאחר קרות התאונה. יתרה מזאת, התובעת לא צירפה תלושי שכר לתקופה שלאחר אירוע התאונה, על מנת להוכיח את טענתה כי נגרמה לה פגיעה תפקודית חמורה מזו שנקבעה לפי שיעור הנכות הרפואית, וכי עקב פגיעה תפקודית כאמור הצטמצם היקף עבודתה ושכרה הופחת בהתאם. אי הגשת תלושי שכר או כל ראיה אחרת ללמד על שינוי בשכרה נותרה ללא הסבר מניח את הדעת, ויש בדבר כדי לחזק את גרסת הנתבעת, לעניין זה. יתרה מזאת, התובעת לא חולקת על כך כי היא המשיכה, לאחר אירוע התאונה, לעבוד באותם מקומות עבודה, בקופת חולים ובגן ילדים, ובאותו היקף משרה, דבר התומך במסקנה כי לא נגרמה לה נכות תפקודית בשיעור שטוענת לו. הטענה כי היא לא יכלה להיעתר לבקשת העירייה להגדיל את שעות העבודה בגן, אין בה כדי להוכיח את הטענה לגרימת נכות תפקודית בשיעור הנטען. ועוד, המומחה מטעם בית המשפט קבע מפורשות כי התובעת סובלת מהגבלה קלה בתנועות הגב לכיוון קדימה ואחורה כאשר התנועה לכיוונים האחרים שמורה, ואין דלדול שרירי בשוק ובירך או גרע נוירולוגי כלשהוא. כך שגם המומחה מטעם בית המשפט מצא כי התובעת לא סובלת מהגבלה חמורה או בינונית בתנועות הגב. כלל האמור הביא אותי למסקנה כי לתובעת נגרמה נכות צמיתה בשיעור שקבע המומחה, והנכות התפקודית שנגרמה לה הינה בשיעור עצמו ולא למעלה מכך.

התובעת טוענת, בסעיף 5 לסיכומיה, כי עקב התאונה היא נעדרה מהעבודה למשך 38 ימים, מיום 14/2/10 ועד ליום 23/3/10, וכי המעסיקים שילמו לה על חשבון ימי המחלה למשך תקופה זו, וכי הפסד השכר לתקופה בו הינו סך של 9,550 ₪. כמו כן, היא נעדרה לסירוגין מעבודתה עקב כאבים שהלכו והחמירו, כאשר הפסק השכר בגין זאת עומד על סך של 6,681 ₪. לפי נספח א' 12 לסיכומי התובעת, השכר החודשי שהתובעת קיבלה מעיריית סכנין באחד החודשים בשנת 2009 היה סך של 1,929 ₪ ובחודש אוגוסט 2009 עמד שכרה על סך של 1,101 ₪, ובחודש אוקטובר 2009 עמד שכרה על סך של 995 ₪, ובחודש נובמבר 2009 על סך של 1,341 ₪, ובחודש דצמבר 2009 על סך של 1,294 ₪, ובחודש בינואר 2010 על סך של 1,508 ₪. שכרה הממוצע של התובעת עובר לתאונה מהעירייה עומד על סך של 1,361 ₪. התובעת צירפה לסיכומיה תלושי שכר של מעסיקה – קופת חולים, מחודש אוגוסט 2009 ועד לחודש ינואר 2010, כאשר שכרה הממוצע לתקופה זו, היינו, עובר לתאונה, עמד על סך של 3,427 ₪. מכאן, שכרה החודשי הכולל, משני מקומות העבודה, עמד על סך של 4,788 ₪. לפי אישורים מאת קופ"ח כללית ( נפסח ה' 1 לסיכומים בכתב ) ומאת עיריית סכנין מיום 21/6/10 המצורף לסיכומי התובעת, התובעת נעדרה מעבודתה מיום 15/2/10 ועד ליום 23/3/10. אישורים אלה של המעסיקים נתמכים באישורי מחלה המצורפים לסיכוי התובעת ( נספח ה' 2 ), לפיהם, התובעת הייתה בתקופת היעדרות מיום התאונה ועד ליום 23/3/10. לפי אישור של קופ"ח כללית מיום 16/12/12 ( נספח ה' 3 לסיכומי התובעת ), הרי שלפי רישום בספרי מעסיק זה התובעת נעדרה מהעבודה בשל מחלה מיום 14/2/10 ועד ליום 23/3/10 ושולמה לה, לתקופה זו, דמי מחלה. אישור דומה של עיריית סכנין מיום 6/4/11 ( נספח ה' 3 לסיכומים ) מציין את תקופת ההיעדרות הנ"ל וכי לתובעת שולמו דמי מחלה בגין כך. שני תלושי שכר לחודשים פברואר ומרץ 2010 ( נספחים ה' 3 ב' ) מתעדים תשלום דמי מחלה לתקופה זו שלאחר התאונה, היינו, עד לחוד מרץ 2010. לכל האמור, שוכנעתי כי התובעת הוכיחה את טענתה הנ"ל, היינו, כי היא הייתה בתקופת מחלה, עקב התאונה, מיום 15/2/10 ועד ליום 23/3/10, אם כי לא הוכיחה כי היא נעדרה מעבודה, כתוצאה מנזקי הגוף שנגרמו לה עקב התאונה, לתקופות נוספות בהמשך. אומנם, היא צירפה אישורי מחלה לתקופות שונות, החל מסוף שנת 2010 ועד אמצע שנת 2012, בצירוף אישורים של המעסיקים לעניין תקופות היעדרות אלה, אם כי לא הוכיחה קשר סיבתי בין היעדרויות אלה מהעבודה לבין נזקי הגוף שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה. לכל האמור, הריני לקבוע כי יש לפצות את התובעת בגין הפסד שכר בעבר לתקופה של 38 ימים, בסכום של 6,384 ₪. ועוד, בהתחשב בשיעור הנכות שנגרמה לתובעת כתוצאה מהתאונה, בדרגה של 6.66%, בהתחשב בגילה של התובעת ובכלל הנסיבות, לרבות עיסוקה של התובעת בשני מקומות עבודה והכנסותיה ממקומות עבודה אלה, מצאתי כי יש לפסוק לה פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד באופן גלובלי, בסכום כולל של 35,000 ₪. כמו כן, בהתחשב בשיעור הנכות הצמיתה שנגרמה לתובעת עקב התאונה, טיב והיקף הבדיקות והטיפולים הרפואיים להם נזקקה, מצאתי כי יש לפצות את התובעת, בגין ראש נזק של כאב וסבל, בסכום של 15,000 ש"ח.

לא הוגשה ראיה להוכיח כי לתובעת נגרמו הוצאות רפואיות כתוצאה מנזקי הגוף שנגרמו לו עקב התאונה, וכי המדובר בהוצאות שאינן מכוסות בסל הבריאות לפי חוק הבריאות הממלכתי. משכך, אני דוחה את התביעה לעניין ראש נזק זה. כמו כן, לא הוגשה כל ראיה להוכיח את היקף הוצאות הנסיעה ששילמה התובעת כתוצאה מהתאונה. יחד עם זאת, יש להניח, לאור הבדיקות והטיפולים הרפואיים השונים במוסדות הרפואיים השונים, כפי שהדבר מוצא ביטוי בתיעוד הרפואי המצורף לתביעה ולתצהיר, כי לתובעת נגרמו הוצאות נסיעה כאמור, ולכן, אני פוסק לה, על דרך ההערכה, פיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 3,000 ₪. לא הוכחה הטענה כי התובעת תשלם הוצאות נסיעה בעתיד עקב נזקי הגוף שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה, ואני דוחה את התביעה לעניין זה.

טוענת התובעת כי היא נזקקה לעזרת צד ג', שהינם בעלה, התובע מס' 2, ושל גב' חלאילה אדיבה, אשת אחיה. בתצהירה מיום 23/12/12 ציינה גב' אדיבה כי כתוצאה מנזקי הגוף שנגרמו לתובעת עקב התאונה היא עזרה לה בניהול משק הבית, לרבות ניקוי הבית, כביסה, גיהוץ ומטלות אחרות, כמפורט בסעיף 6 לתצהיר, וכי למשך כחודש וחצי לאחר התאונה היא שהתה באופן מתמיד בבית התובעת לשם כך, וכי היא ממשיכה לבקר בבית התובעת עד היום, בתדירות של פעם עד 3 פעמים בשבוע, למשך 4 עד 5 שעות מדי יום, וכי התובעת שילמה לה סך של 5,000 ₪, בגין עזרתה הנ"ל, וכי גם בעלה של התובעת, התובע 2, עזר לתובעת בביצוע מטלות של משק הבית. גם התובע מס' 2 טען בתצהירו כי הוא עזר לתובעת בביצוע מטלות משק הבית, וכי גם גב' אדיבה סייעה בביצוע מטלות אלה, וכי הוא שילם לאדיבה את הסך של 5,000 ₪ בגין כך. טענתם של גב' אדיבה ושל התובעים כי התובעת שילמה לה סכום זה לא נתמכה בראיה, לרבות אופן התשלום ומועדו, מה גם ולא שוכנעתי, נוכח הפגיעה הקלה שנגרמה לתובעת עקב התאונה וההגבלה הקלה בתנועות הגוף, כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט, נזקקה התובעת לעזרתה היומיומית של גב' אדיבה, למשך 4 עד 5 שעות ליום, למשך מספר חודשים כנטען, כאשר התובעת המשיכה וממשיכה עד להיום להגיע לעבודתה, בשני מקומות עבודה, ולעבוד באותו היקף של משרה ובאותה הכנסה חודשית, כך, שכלל הנסיבות מובילות למסקנה כי אין לקבל את מלוא גרסתה של התובעת ושל אדיבה באשר להיקף העזרה לה נזקקה התובעת מגב' אדיבה, כפי שנטען. ועוד, התובע מס' 2 תיאר את מצבו הרפואי בתקופה הרלבנטית לתאונה, לרבות אשפוזו למשך כ – 10 ימים אותה עת, בשל חום גבוה וממצאים נוספים לאחר השתלת כליה, והמתואר במסמכים הרפואיים וכן על ידי התובע מס' 2 עצמו אינו עולה בקנה אחד עם הטענה של התובעים כי התובע מס' 2 עזר לתובעת בביצוע מטלות הבית למשך זמן לאחר מועד קרות התאונה. לכל האמור, ולאחר ששוכנעתי כי התובעת נזקקה לעזרת צד ג', מצד גב' אדיבה, אם כי לא בהיקף הנטען, הריני קובע כי יש לפצות אותה בגין כך בסכום של 3,000 ₪.

כמו כן, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות אשר זו שילמה למומחה שמונה מטעם בית המשפט, בסכום של 5,800 ₪, כפי שזו הצהירה בסיכומיה.

סוף דבר

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת מס' 1 פיצוי כולל בסכום של 68,184 ₪ וכן שכ"ט עו"ד כדין, הכל תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיה.

אני דוחה את התביעה של התובע מס' 2, ללא צו להוצאות.